החלטה בתיק דנ"פ 6619/05

           בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית-משפט זה ברע"פ 10462/03 הלינור הראר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

1.        העותרת הורשעה בבית-משפט השלום בתל-אביב (השופט מ' פלד) בעבירה של הטרדה באמצעות מיתקן בזק לפי הוראת-סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (להלן: חוק הבזק). וזאת לשונה של הוראת-הסעיף האמורה:

           בעניינה של העותרת קבע בית-משפט השלום כי בהזדמנויות שונות, פנתה העותרת למתלוננת בפקסים ובשיחות טלפון. באחד הפקסים נאמר: "אם תעזי שוב לחבל בפרנסתי...אוקיע אותך...מי שמחבל בפרנסתו של אחר סופו שפרנסתו תחובל". בפקס אחר נכתב: "הצלחת ליצור בי ובאחרים את הרושם שאת יצור בלתי אנושי, בעלת נטיות רצחניות...". בדונו בשאלה האם הוכחו יסודותיה של העבירה לפי סעיף 30 לחוק הבזק, קבע בית-משפט השלום כי: "ברור כי פנייה בודדת לאדם שנושאת מידה כלשהי של קנטרנות ומחאה, לא תחשב מאליה כהטרדה. הדברים תלויים, אפוא, גם באופיה ובניסוחה של הפנייה ובתכיפותה". בנסיבות עניינה של העותרת נקבע כי תוכנם של הפקסים ששלחה העותרת למתלוננת וכן שיחות הטלפון אליה כללו לשון מאיימת שתכליתה להטריד ולהפחיד את המתלוננת, ולפיכך הוכחו יסודותיה של העבירה לפי סעיף 30 הנ"ל. יצוין כי בגזר-הדין בוטלה הרשעתה של העותרת ונגזר עליה צו לשירות תועלת הציבור ללא הרשעה.

2.        העותרת ערערה כנגד "הממצאים המשפטיים לאשמה" בפני בית-המשפט המחוזי (סגנית-הנשיא ברלינר, והשופטים המר ושיצר). בפסק-דינו, פירש בית-המשפט המחוזי את הוראת-סעיף 30 לחוק הבזק באופן שונה מהפרשנות שאימץ בית-משפט השלום. לגישתו של בית-המשפט המחוזי: "חוק התקשורת עניינו השימוש במכשיר ולא תוכן הדברים המועברים באמצעותו. לפיכך, כדי שתהיה הטרדה, צריך להתקיים למשל: שימוש תכוף, שימוש בשעות מסוימות וכיוצא בכך...גם כאשר מדובר בתוכן פוגע ואפילו מאיים אין בכך עבירה על חוק התקשורת". בעניינה של העותרת, נפסק כי נוכח המספר הרב של הפניות והפקסים ששלחה העותרת למתלוננת, מתקיים יסוד ההטרדה. לפיכך, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורה של העותרת בהדגישו כי הבסיס לקביעה כי העותרת ביצעה את העבירה נעוץ במספר הפקסים שנשלחו למתלוננת ולא בתוכן הדברים שנאמרו לה.  

3.        כנגד פסק-הדין האמור הגישה העותרת בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה (השופטים לוי, רובינשטיין וחיות). הבקשה נדונה כערעור בהסכמת המדינה. השאלה המשפטית שעמדה במוקד הדיון בפני בית-משפט זה היתה האם האיסור הקבוע בסעיף 30 לחוק הבזק מתמצה בשימוש "טכני" מטריד במתקן בזק, או שמא יש רלוונטיות גם לתוכן הדברים המועברים באמצעותו.

           השופט רובינשטיין, שלפסק-דינו הצטרפו בהסכמה השופטים לוי וחיות, סבר כי אין לקבל את גישתו הפרשנית של בית-המשפט המחוזי לפיה סעיף 30 לחוק הבזק עניינו אך בשימוש "טכני" מטריד במיתקן בזק. ובמילותיו של השופט רובינשטיין:

"...באשר לטיבה של ההטרדה על פי סעיף 30, סבורני כי מרכיב הצורה והתוכן ירדו שלובים...קשה להלום כי אין רלוונטיות לתוכן. התוכן שלוב בצורה, במובן מסוים בחינת תוך וקליפה, או חרב ונדן, ששניהם יחד יוצרים את השלם, את 'ההטרדה בשלמותה'. פעמים יהיה התוכן בולט, ואזי תהא חשיבות מועטה יותר למספר הפעמים שבהן נעשית ההטרדה, ופעמים תהא הצורה בולטת, וכמותה תגבר על תוכן שאיננו מטריד כשלעצמו".

           את עמדתו הפרשנית האמורה תמך השופט רובינשטיין הן בלשון הוראת-סעיף 30 הנ"ל והן בתכליתה. אשר ללשונו של סעיף 30 הנ"ל הרי היא רחבה, ואין היא מצטמצמת להטרדה בהקשר הטכני בלבד. כך עולה גם מחיקוקים אחרים העושים שימוש בדיבור "הטרדה", באופן הכולל גם מרכיב תוכני. אשר לתכליתה של הוראת-סעיף 30 לחוק, הרי היא נועדה להגן על הזכות לשלוות נפש שהיא חלק מהזכות החוקתית לפרטיות ולכבוד האדם. בפסק-דינו עמד השופט רובינשטיין על כך שהנושא בו עסקינן מצוי בדרגה נמוכה יותר של הגנה על חופש הביטוי ביחס לביטוי פוליטי ואף ביטוי מסחרי, שכן מדובר בהטרדה החודרת לנחלת הפרט ומצויה "בדל"ת אמותיהם של היחסים האישיים". לגישתו של השופט רובינשטיין "אין הטרדת הזולת בטלפון או בפקסימיליה ביטוי לחופש הביטוי. אין ביישומה של הגבלה על כך כדי לכלוא את הרוח. יש בה כדי לשמור על שפיות אנושית ועל סדרי חברה בסיסיים תקינים". בהתחשב בכך, נפסק כי תכליתו של חוק הבזק היא למנוע שימוש לרעה באפשרויות הטכנולוגיות הטמונות במתקני בזק - אפשרויות הכוללות לא רק את השימוש הטכני במכשיר אלא אף את המסרים המועברים בו. יצוין כי את מסקנתו האמורה תמך השופט רובינשטיין גם בהיסטוריה החקיקתית של סעיף 30 לחוק הבזק, בעקרונותיו של המשפט העברי וכן בחקיקה ובפסיקה אמריקאיים.

           השופטת חיות שהצטרפה בהסכמה לפסק-דינו של השופט רובינשטיין הוסיפה כי האיזון הראוי בין מניעת הטרדה באמצעות מיתקן בזק לבין ההגנה על עקרון חופש הביטוי, יכול למצוא את מקומו במסגרת ההתייחסות הפרטנית לתכנים המילוליים שלגביהם תתעורר הטענה בדבר הטרדה אסורה. עם זאת, אין בהגנה על חופש הביטוי כדי להותיר מחוץ לתחומי עבירת ההטרדה, מראש ובאופן מוחלט וגורף, כל התבטאות מילולית תהא אשר תהא.

           בעניינה של העותרת, נקבע כי דין ערעורה להידחות מטעמים "השונים משל בית-המשפט המחוזי, וקרובים יותר להנמקתו של בית משפט השלום".

4.        בפניי עתירה לדיון נוסף על פסק-הדין האמור. בעתירתה טוענת העותרת כי מדובר בהלכה חדשה, חשובה וקשה המצדיקה דיון נוסף בהרכב מורחב של בית-משפט זה. לטענתה, נוכח מרכזיותו של חופש הביטוי בשיטתנו המשפטית, היה על בית-המשפט לאמץ פרשנות מצמצמת לעבירה לפי סעיף 30 לחוק הבזק באופן שרק הטרדה פיזית באמצעות מיתקן בזק מקיימת את יסודות העבירה. לגישתה של העותרת, בהתאם לפרשנות זו מן הדין לזכותה מהעבירה בה הורשעה, באשר לטענתה השימוש שעשתה במתקני בזק היה סביר בנסיבות העניין.

5.        לאחר שעיינתי בטענותיה של העותרת ובמכלול החומר שצורף לבקשתה, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.

           אכן, בפסק-הדין נשוא העתירה שבפניי דן בית-משפט זה לראשונה בפרשנות גבולותיה של העבירה לפי סעיף 30 לחוק הבזק, ולפיכך יש בפסק-הדין מן החידוש. אולם בכך בלבד אין כדי להצדיק עריכתו של דיון נוסף. כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה פעמים אין ספור כי לשם קיומו של דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, נדרש כי ההלכה שנקבעה תעמוד בסתירה להלכה קודמת, או שיהיו בה חשיבות, קושי או חידוש משמעותיים המצדיקים עריכתו של דיון נוסף. עילות אלה אינן מתקיימות במקרה שבפניי.

           בפסק-דינו פירש בית-משפט זה את הוראת-סעיף 30 לחוק הבזק על-פי לשונה ותכליתה, והכרעתו הושתתה על עקרונות מוכרים וידועים בשיטתנו המשפטית. פסק-הדין התייחס בהרחבה לגישתו של בית-המשפט המחוזי בה מצדדת העותרת, לפיה ראוי לאמץ פרשנות מצמצמת להוראת-סעיף 30 לחוק נוכח מרכזיותו של עקרון חופש הביטוי. על כך השיב בית-המשפט כי בעניין שבפנינו נדרשים אנו לאזן בין חופש הביטוי לבין הזכות לפרטיות שזכתה למעמד חוקתי מפורש עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בית-המשפט הוסיף וקבע כי לעניין היקף ההגנה על חופש הביטוי, מן הראוי להבחין בין סוגים שונים של ביטויים, וציין כדוגמה כי לא הרי היקף ההגנה על ביטוי פוליטי כהיקף ההגנה על ביטוי מסחרי. לגישתו של בית-המשפט, הביטוי בו עסקינן מצוי "בדרגה נמוכה יותר של הגנה על חופש הביטוי" שכן מדובר בהטרדה החודרת לנחלת הפרט ופוגעת בשלוותו הנפשית ובפרטיותו. לפיכך, סבר בית-המשפט פה-אחד כי אין לקבוע באופן גורף שכל התבטאות מילולית, יהא תוכנה אשר יהא, תיוותר מחוץ לגבולות העבירה לפי סעיף 30 לחוק. כפי שציינה השופטת חיות, ההגנה על חופש הביטוי עשויה למצוא את מקומה במסגרת ההתייחסות הפרטנית לתוכן המילולי לגביו מתעוררת הטענה בדבר הטרדה אסורה. עמדה זו תואמת את פסיקתו של בית-משפט זה מימים ימימה לפיה חופש הביטוי אינו מוחלט והיקף ההגנה עליו נגזר, בין היתר, מאופיו של הביטוי עליו מבקשים להגן ומטיבם של הזכויות או האינטרסים העומדים מנגד (ראו: פיסקה יא לפסק-דינו של השופט רובינשטיין והאסמכתאות המובאות שם).

           אשר לנסיבות עניינה של העותרת - הרי הן נדונו בפני שלוש ערכאות. עיון בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מלמד כי גם לפי הפרשנות המצמצמת בה מצדדת העותרת, הוכח כי התקיימו יסודותיה של העבירה לפי סעיף 30 לחוק הבזק. מכל מקום, אופן יישום ההלכה שקבע בית-משפט זה בנסיבות עניינה של העותרת אינו עניין לדיון נוסף, שהרי הדיון הנוסף אינו בגדר ערעור נוסף.

           אשר על כן, העתירה נדחית. ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.